איש אחד עמד מול עץ, עץ שעליו תלויה מודעה. מודעת- אבל בלשון הכלל.האיש הביט בה ארוכות , כלל לא הביט בי שמביטה בו , מביט . איש אחד עצר לרגע לקרוא את שכתוב . שם , תאריך , צער, כל זה ממוסגר בשחור ולבן, כמו שמלמדים אותנו להביט בחיים. כל זה יכול להיתפס בתוך המחשבה שכל כך התרגלנו אליה. המשכתי להתבונן בשניהם. החי והמת. מה האחד יכול ללמד את השני , את הרגע.. את הכאן ועכשיו... האם הרגע יכול להיות בצבע, בצורה, במסגרת, האם הרגע הוא מילה, האם הרגע הוא תאריך, שעה, צער, מהו הרגע של אותו אדם שמביט במודעת האבל? מהו אותו הרגע של אותו אדם שהלך, האם חייו היו מלאים ברגעים, ואולי רק במודעות. חיים כבולים באמירה בגבולות, כמו המודעה הזו שבאה ואומרת , נגמר, אין, סוף, היה, היו היה, פעם אחת היה, היו היה. אפוא אותו אדם שהיה, חייו מסתכמים במודעת אבל. אדם שהיה לעולם יהיה "פעם אחת ישנו אדם חי ונושם, שחייו אינם תלויים על עץ במודעה של סוף. כשאבי נפטר, אני הופקדתי על כל הסידורים האחרונים. דווקא במותו ציווה אותי הבורא לעסוק באבי.התפלאתי כמה יש לעשות פתאום. לא הכרתי את אבי מעולם. חייו היו .... במוות שלו בחרתי לתמוך להישאר ליד, להביט, לאהוב, 10 ימים מחייו היו חיינו. בימים ההם אימי לא יכלה לסעוד אותו. היא כל כך פחדה מהמוות, לא רצתה לקבל שהסוף כאן. היא התכחשה בבכי, בצער, באשמה. חייהם היו שחור לבן. אבי במיטת מותו חיכה למילה אחת. אני חושבת שהוא בה לעולם לשמוע רק את זה.יום לפני המוות אימי נכנסה לחדרו הביטה בו בגופו שקיבל את צורת העזיבה, ובעיניים שעדיין עמדה בהם נשמה תלויה ... אימי אמרה לו "אני אוהבת אותך, אוהבת אותך" ראיתי את הנשמה שלו שותה , שותה את המילה שבשבילה היה כדאי לבוא לעולם. הברק , הדמעה, והתודה , הדרך שבה בשארית כוחותיו הוא הנהן, הסכים לשמוע ולקבל סוף סוף את מה שליבו חיפש 70 שנה. נשמתי לרווחה. ידעתי שעכשיו, הוא חופשי ללכת . "לך לך אבא אמרתי לו לך לך אל אחריתך,לך אל אלוהייך וספר לו שיצאת את המעבר בידיעה שנאהבת ...
זוהי מודעת האבל ומודעת החיים עבורי. חזרתי אל אותו האדם שהביט במודעת האבל, וקיוויתי עבורו שהוא יקבל ממנה איזושהי מחשבה עבור עצמו, מעבר להודעה על המוות. הרי מודעת אבל היא מודעת חיים עבורנו. זה לא תלוי על עץ במקרה. עץ החיים זמין עבורנו , מעבר למוות שאנו בוחרים . אין משמעות למילה הכתובה במודעה. המשמעות היחידה היא של החיים שחוויתם. המשמעות היחידה היא מה אתם מרגישים כשאתם רואים מודעה כזו? האם מתעוררים בכם חיים, ואולי רק המוות חי בכם. זוהי מודעת בחירה. "ובחרת בחיים..." תמיד .
כאשר אני תליתי את מודעת המוות של אבי, ראיתי לנגד עיניי את צוואת חייו. אהבה. לאהוב , זוהי מודעה ראויה . יש לתלות אותה על ליבנו, על מעשינו, על רצונותינו, יש לפסוע אותה בדרכנו, א ה ב ה היא המנוחה הנכונה שיש להמציא לחיים. כך שכאשר נעזוב את גופנו, נעזוב בלב- מורם , נחזיר לבורא נשמה חיה, אותה הוא מבקש. הבורא אינו מתעסק במודעות אבל, אלא במודעת חיים. אנחנו תולים ברובד החיצוני מודעות, מבטיחים הבטחות, מודיעים החוצה. חובתנו היא ליידע פנימה. נשמה אינה אמורה לעסוק ביום מותה, בקיצה, הנשמה באה לקיומה, למלאותה, למימושה. איך נעמוד ריקים בפניי הבורא, שעמל כל כך קשה , והעניק לנו מטובו. איך נחזור ריקים מלב.
אדם אחד הביט, וחי , ונושם, וחייך, והמשיך , לחייו, למלאותו, לבירורו, לחייו, לשאלותיו, לגילוי , להסתר, לאהבה, לנתינה, לקבלה , אדם אחד למד , ולומד, ומשתנה, מביט בעץ החיים, מביט במודעה ומבין שאינו כלול במוות אם יבחר. מתי? עכשיו הרגע לתמיד, לנצח.
חיו, חיו, אין מודעה כזו, הסירו אותה מדרככם היו..
אהבה.
